החלטה בתיק ע"מ 1207/12

המשיב עוכב באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, לאחר שעורר את חשדם של שוטרים שסיירו במקום. לשאלת השוטרים, מסר המשיב כי אין לו תעודת זהות. בבדיקה על פי מספר תעודת זהות אותו מסר, הסתבר כי המשיב דרוש חקירה ועל כן נעצר. בחקירתו הסתבר כי המשיב, תושב ביר נבאללה, שוהה בישראל ללא היתר כדין מזה 11 חודשים, לאחר שיצא מהאזור תוך הפרת ההוראה בדבר סגירת שטח. המשיב מסר בחקירתו כי הוא מאוים, ועל כן, אינו יכול להישאר ברשות הפלסטינית. כך מסר המשיב כי ריצה חמש שנות מאסר בגין עבירה של שיתוף פעולה עם ישראל וכי אם יחזור לכפרו ייהרג. על כן, יצא מהאזור כאמור.

על יסוד הממצאים הנ"ל הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירה יחידה של הפרת הוראה בדבר סגירת שטח.

בקשת התביעה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים נדונה על ידי בימ"ש קמא, אשר ראה לדחותה. ביהמ"ש דחה את טענות הסנגוריה בנוגע לסמכותו לדון בעניין ואף קבע כי קיימות ראיות לכאורה וכן עילת מסוכנות. עם זאת, ביהמ"ש הגיע למסקנה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לאור זאת, הורה ביהמ"ש על שחרור המשיב בתנאי שיפקיד 5,000 ש"ח ויחתים ערבות צד ג'.

התביעה אינה משלימה עם ההחלטה האמורה. לטעמה, החלטת בימ"ש קמא לוקה במספר פגמים, בכך שלא הביאה לידי ביטוי את תקופת השהייה הממושכת של המשיב בישראל, ואף לא התייחסה לעברו הפלילי המכביד, הכולל שורה של עבירות המלמדות על חשש להימלטות מפני אימת הדין ואף על מסוכנות, ביניהן זיוף ושימוש במסמך מזויף, יציאה מהאזור ללא היתר במספר הזדמנויות וידויי אבנים. התביעה סבורה כי על רקע האמור בפנינו אחד המקרים בהם התחייב הצורך במעצר עד תום ההליכים.

הסנגור סמך את ידיו על החלטת בימ"ש קמא. הסנגור חזר וטען כי הוא סבור שאין לבימ"ש זה סמכות לדון בעניינו של המשיב, מכיוון שהוא נתפס בישראל וראוי שהוא יישפט בפני המערכת האזרחית הישראלית. עוד הדגיש הסנגור את הסיכון בפניו נתון המשיב אם יחזור לכפרו או ישהה באזור. בעניין זה, הגיש הסנגור את החלטת ביהמ"ש מחוז רמאללה בתיק פלילי 2005/09 ותרגומה. לבסוף, טען הסנגור כי לאחרונה ניתנה החלטת בימ"ש זה בע"מ 2649/11 אלסיק נ' התוב"ץ, ולפיה יש מקום לבחון חלופת מעצר במקרים דומים. על רקע זה, סבר הסנגור כי החלטת בימ"ש קמא נכונה בנסיבות העניין.

ראשית, יש לדחות את טענת הסנגוריה בעניין חוסר הסמכות. כאשר המשיב יצא מהאזור מבלי שהצטייד בהיתר לעשות כן, עובדות אשר אין עליהן מחלוקת, עבר לכאורה עבירה לפי סעיפים 318(ו) ו-333 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב], התש"ע-2009. אין ספק שעבירה זו מצויה בגדרי סמכות בתי המשפט הצבאיים באזור יהודה והשומרון כפי שהוגדרה בסעיף 10(א) לצו הנ"ל.

שנית, יש לציין כי אין בפנינו כל ראיה התומכת בטענת המשיב כי הוא מאוים. המשיב אומנם נשפט כאמור בפני בית משפט פלסטיני בגין "בגידה". אלא שהוא ריצה את עונשו ושוחרר בסוף שנת 2009, כאשר אין בפנינו דבר המלמד על סיכון או איום עכשווי.

יחד עם זאת, גם אם נקבל את גרסת המשיב ונצא מנקודת הנחה שהוא מאוים באופן זה או אחר כשהוא שוהה באזור, נראה שלא יהיה בכך כדי לשנות את תוצאת הערר הנוכחי כפי שיובהר.

נקבע לא פעם כי עבירת הפרת הוראה בדבר סגירת שטח, לא תקים כשלעצמה עילת מעצר בהעדר נסיבות מיוחדות לחומרה. יחד עם זאת, בין יתר השיקולים העשויים להצביע על חומרה מיוחדת, ובעקבותיה על מסוכנות, נמנית אף שהייה ממושכת מחוץ לאזור (ראה רע"פ 3173/09 פראג'ין נ' מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 09 (10) 662], וכן עד"י 1102/11 התוב"ץ נ' נתשה (פורסם בנבו) במסגרתו אומצה הלכה זו באזור).

לא זו אף זו, כי בעניינו של המשיב עברו המכביד אף הוא מדגיש את חזקת המסוכנות.

מעבר לכך, נראה בעיניי כי גם העילה ליציאת העורר מהאזור מעוררת חשש כבד כי אם ישוחרר יחזור לסורו. לגישת המשיב הוא מצוי בסכנה המחייבת אותו לשהות מחוץ לאזור. ככל שסכנה זו תמשיך להתקיים נראה כי המניע לביצוע העבירה יעמוד על כנו. מכאן כי קיים סיכון משמעותי שהמשיב יבצע שוב את העבירה.

מאידך גיסא, המשיב לא יכול היה להצביע על פניה מסודרת לגורמי הביטחון, על מנת לקבל היתר שהייה בישראל על רקע האיום הנטען על חייו. לא זו אף זו, כי גם אם קיים איום כאמור, גם לאחר שסיים לרצות את עונשו, עמדה בפני המשיב האפשרות לצאת לירדן כפי שנהג בעבר (ראה הודעתו מיום 16.1.12).

על רקע הנ"ל, נראה כי שחרור המשיב אל האזור אינה אופציה אפשרית, ככל שמבקשים אנו באמצעותה לצמצם או לאיין את הסיכון עליו עמדנו.

מכאן אף מתבקשת ההבחנה בין המקרה הנוכחי לבין המקרה שנדון בעניין אלסיק. באותו עניין, קבע בימ"ש זה כי ההלכה הכללית בדבר קיומה של חזקת מסוכנות בגין עבירות דומות וקשורות שרירה וקיימת. כל שקבע ביהמ"ש הוא כי יש מקום לבחון, במקרים המתאימים, הסתפקות בחלופת מעצר, זאת בהתאם לחובה בדין לבחון חלופה בכל הכרעה בבקשה למעצר. מובן כי החלופה האמורה צריכה להיות אפקטיבית ומותאמת לסיכון או לחשש את פניו מבקשים לקדם.

כפי שהובהר לעיל, בענייננו קיים חשש כבד שהמשיב יבקש לשוב לסורו. על כן, אין בפנינו כל חלופה אפקטיבית אשר תמנע חשש זה, ואף ספק עד כמה לאור נסיבות העבירה ולאור עברו תהיה בחלופה שנקבעה על ידי בימ"ש קמא כדי לדרבן את המשיב להתייצב למשפטו.

בנסיבות אלה, מתחייבת, על כן, המסקנה כי אין מנוס מקבלת ערר התביעה למעצר המשיב עד לתום ההליכים.

ערר התביעה מתקבל איפוא. המשיב ייעצר עד לתום ההליכים המשפטים נגדו.

ניתנה היום, 19 בפברואר 2012, ‏כ"ו שבט התשע"ב, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

המשנה לנשיא